יום הזיכרון לחיילי צה"ל – עצב העם על הפרט


בשנים האחרונות יש קולות בציבור הדתי לאומי שמשדרים אי נחת מהאופי של יום הזיכרון לחיילי צה"ל. הטענה היא שהיום משדר עצב מאוד גדול על מותם של החיילים במקום לשדר גבורה. לטענתם, העצב הוא עיסוק מוגזם ביחיד על חשבון הכלל.
ביטוי חזק לדברים יש בדבריו של הרב אליעזר מלמד:

אלא שאם יש מקום לקיים יום זיכרון, הרי זה בתנאי שהוא יוקדש לחינוך לעניינו ותפקידו של עם ישראל, ולערך מסירות הנפש למען כלל ישראל. רבים טועים וחושבים, שככל שירכינו יותר את ראשם בעצבות, ויתארו בצבעים קודרים את הכאב על נפילת החיילים, כך יכבדו יותר את זכרם. אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים – שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. עליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן (פסחים נ, א). מי שאינו מאמין – חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים(סנהדרין צב, א): "קדוש לעולם קיים".
במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.
לדאבון לבנו, השתלטו על כלי התקשורת הממלכתיים ועל חיי התרבות במדינת ישראל אנשים חסרי אמונה, רחוקים מהכרת עברו וייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזיכרון ליום של חולשה ותבוסתנות. ליום שבו במקום לכבד את זיכרון הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם, הם מדגישים את הכאב, הייאוש והחידלון, ומעמידים את מותם כמוות חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, אבל האמת שאין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזיכרון, שביסודו – התעלמות מהיעוד הכלל-ישראלי שלמענו מסרו החיילים את נפשם.

אני רוצה בדברים הבאים להסביר את החשיבות שאני רואה ביום הזיכרון לחיילי צה"ל, במתכונתו הקיימת. לדעתי, דווקא האופי של ימים אלו כימי כאב של היחיד הוא ההכרה שנדרשת מאיתנו כציבור, והיא נותנת משמעות עילאית לעצמאותנו.
הגמ' במסכת מנחות מתארת הלכה מיוחדת שקשורה לפסוקים האחרונים של התורה.

אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה, תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתניא "וימת שם משה עבד ה'", אפשר משה חי וכתב "וימת שם משה", אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר' יהודה ואמרי לה ר' נחמיה.

אמר לו ר' שמעון אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב "לקוח את ספר התורה הזה", אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו".

כמאן אזלא הא דאמר ר' יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן, לימא דלא כר' שמעון, אפילו תימא ר' שמעון הואיל ואשתנו אשתנו.

האמרואים חולקים בשאלה מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה. רבי יהודה אינו יכול לקבל את האפשרות שמשה כותב וימת שם משה עבד ה'. איך יכול אדם לכתוב דברים כאלו, הרי ברגע שהוא יכתוב אותם המוות שלו הופך להיות מוחלט ונצחי. דרישה כזו היא מעל הדרישות שניתן לדרוש מבן אנוש, ולכן המסקנה היא שיהושוע כתב אותם.images (1)
רבי שמעון אומר שלא ייתכן שיהושע כתב את הפסוקים הללו. הרי ידוע לנו שבמקרה שבו ספר תורה אינו שלם, הספר נפסל. ספר התורה חייב להיות שלם כדי שהתורה תהיה שלמה. על פי רבי שמעון הדרישה ממשה הייתה לעשות מעשה של מסירות נפש למען הכלל. משה ידע שעד שהוא לא יכתוב את מותו התורה לא תהיה שלמה. התורה של עם ישראל תושלם רק אחרי שהוא יסכים לכתוב על מותו. משה מבין איזה קרבן הוא נדרש לקיים והוא מסכים לעשות אותו, אלא שפסוקים אלו לא נכתבים על ידו בקלות. הוא אינו מסוגל לומר אותם, ונאלץ לכתוב אותם בדמע. משה אינו מייפה את הקורבן שאליו הוא נדרש. הוא אינו צובע אותו בצבעים שמחים ועליזים. הוא יודע את העצב העצום שיש בכך שהוא לא ימשיך לחיות ולהיכנס לארץ המובטחת, והוא נאלץ לקבל את זה, אבל הוא עושה זאת בדמע.
לפי רבי שמעון הייחודיות של הפסוקים הללו היא בכך שאלו פסוקים שנאמרו עם צער עצום של משה על חייו ונאמרו במסירות נפש. אנחנו לא יכולים לקרוא פסוקים אלו כמו כל פסוק אחר בתורה. אלו פסוקים מיוחדים שבקריאה המיוחדת שלהם הציבור מכיר ביגונו של הפרט. כשאנו מסיימים את התורה כל שנה אנחנו מציינים את הקורבן הגדול שעשה משה כדי שתהיה תורה לעם ישראל.
הראשונים מסבירים הסברים שונים בייחוד ההלכתי של הפסוקים הללו. חלקם מסבירים שאסור לחלק את הקריאה לשני אנשים, חלקם מסבירים שגדול הקהל הוא הקורא פסוקים אלו וחלקם הסבירו שניתן לקרוא פסוקים אלו שלא בציבור. המשותף לכל ההסברים הוא שלפי כולם לפסוקים אלו יש מאפיין של פסוקי יחיד ולא פסוקי ציבור. חז"ל קיבלו את העובדה שאנו מכירים בכאב היחיד בפסוקים אלו ונותנים להם נופך אחר.
היכולת להכיר בצער הגדול של הפרט על הקרבן שהוא הקריב לטובת הכלל היא חובה של הכלל. מיטב בנינו מסרו את נפשם לטובת עם ישראל במערכותיו. הכאב על כך הוא קשה מנשוא. אמנם, היה צורך לשלם את המחיר הזה לטובת עם ישראל, אבל הדבר לא מפחית מהכאב. החובה המוסרית של הכלל כלפי יחידים אלו הוא להכיר בכאבם ולדעת שבתוך השמחה הגדולה של הכלל, יש נקודות של עצב תהומי שלא ניתן למחוק.
דווקא ההכרה בכאב העמוק הזה, יחד עם הידיעה הברורה שכאב זה היה צריך לשלמו, נותנת משמעות עמוקה הרבה יותר למדינה ולכלל. דבר כל כך נישא שבשבילו היה נכון להקריב את היקר מכל הוא וודאי נישא ומרומם מעבר לכל מה שהשפה יכולה בכלל לתאר. המילים החיוביות שיכולות להיאמר על המדיה לא יוכלו לעולם לתאר את חשיבותה כמו נכונות זו. ייתכן שבשל כך רבים מרגישים שהם מסוגלים להרגיש את קדושת יום העצמאות דווקא ביום הזיכרון.
אמנם, בשנים האחרונות יש קולות מעטים בקצה המחנה שאומרים שהמחיר לא היה שווה את ההישג. התגובה לדברים חמורים אלו צריכה להיות בהמשך הדגשת הפשיטות של יום הזיכרון והנתינה הבלתי נתפסת שבמהותו, ולא דיבורים על ביטול כל הקדושה של היום הזה.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.

אם נהניתם לקרוא את הפוסט, אני מאוד אשמח אם תוכלו לשתף אותו בעזרת לחיצה על כפתורי השיתוף שנמצאים מתחת לפוסט. תודה.

מודעות פרסומת

כתוב את תגובתך כאן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s