באור פניך יהלכון – דברים לזכרו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל

דמותו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל האירה על בנייתו של עולם הישיבות הציוניות בכלל ועל ישיבות ההסדר בפרט. דמותו האצילה והמיוחדת התבלטה בפנים רבות שבוודאי ידובר עליהן בימים הקרובים, אולם כמובן מעל לכל התבלטה ייחודיותו בלימוד התורה שלו. שיעור הגמרא שלו היו לשם דבר לשם שנים רבות, ובקיאותו המופלאה דירבנה את לימוד התורה של תלמידיו.

אני איני מתאים לכתוב על דרכי לימוד התורה שלו כי לא זכיתי להיות בין תלמידיו המובהקים. רציתי לצטט מספר ציטוטים מספר של הרב שנקרא "באור פניך יהלכון". הספר הזה ליווה אותי לאורך תקופה ארוכה. מצד אחד היו בו הרבה רעיונות ליברליים ופתוחים ששבו את ליבי, אבל בניגוד לרעיונות ליברליים כאלו שפעמים רבות מלווים בקלות ראש ובאווירה שמתהלכת על הגבול הדק של ייראת שמיים, בספרהזה מצאתי כובד ראש ואהבת ה'.

הרעיונות שאביא בוודאי לא יקיפו את עומקו של הספר (כדאי פשוט לקרוא אותו), אבל ייתנו טעימה על אופי הדברים.

דת ומוסר

אחד הנושאים שהרב ליכטנשטיין מתעסק אתם הוא מקומו של המוסר בעולם הדתי היהודי. בעקבות מורו ורבו הרב סולוביצ'יק הוא מזהה בציווים שהאדם מקבל מהקב"ה והנכונות להיענות להם את עיקר היתרון של האדם על פני היצורים האחרים "וייצו ה' אלוקים על האדם" זהו פסוק בסיסי ביחסי האדם והאל, והן מעצבות את מהותו של האדם.190px-5765_Portrait_of_Moreinu_HaRav_Lichtenstein

אולם הרב ליכטנשטיין מסתייג מעמדות שרואות בציווי של הקב"ה עניין שרירותי. לא ייתכן שיש סתירה מהותית בין הקב"ה לבין הטוב והיושר. קריאתו של אברהם אבינו לקב"ה – “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” מתארת הנחת ייסוד בסיסית זו כלפי הקב"ה.

בהמשך הדברים הוא פוסל את הדרך שמנסה לייסד דתיות ללא חיפוש הטוב וכן עולם של טוב ללא ציות לקב"ה, אלא רק את העולם שכולל את שניהם. אולם הוא מסוגל לראות את הטוב שבשני העולמות החלקיים ואינו אוהב את שיטות החינוך שמנסות להכפיש את העולם החילוני כדי לבסס את החינוך הדתי.

כאשר יש התנגשות בין הדת והמוסר הדת היא זאת שצריכה לנצח זהו המסר שעולה מפרשת העקידה, שבה אברהם אבינו העדיף באופן ברור את הציווי על פני העיקרון המוסרי הבסיסי ביותר.

המשימה שלפנינו היא רבת פנים. בתור מי שמחנכים ליראת שמים, עלינו להעביר את המסר של העקדה בהדגשה ובשפה ברורה. מאידך, בתור מי שמבקשים להטביע רגישות מוסרית בעצמנו ובילדינו, אל לנו לבטל בהינף יד את התהיות, את הקשיים ואת הסתירות (הקיימות לפחות במישור ההתחלתי)אין להתעלם משלושת ימי ההתלבטות הרוחנית של אברהם אבינו, כאילו לא היו. אין לבטל את ההיאבקות ואת ההתמודדות כאילו מעידות הן על חיסרון ביראת שמים, רדידות רוחנית, או היעדר פרומקייט.  מכיוון שהטוב הוא מרכיב מהותי בדתיות, הרי שאותה המוסריות שהיא בשורש הבעיות, המאבקים והמתחים היא עצמה מרכיב של יראת שמים. ואם אכן תחושת הטוב המוסרי היא לגיטימית, הוא הדין לגבי הקושיות וההתמודדות. אבל , כמובן, הפתרון חייב להיות ברור, וההתמודדות חייבת להיעשות בתוך גבולות ההבנה שעד כמה שאני נאבק, אינני מטיל ספק לרגע באמתותו או בסמכותו של הציווי. אינני שופט את הקב"ה. אני מניח אפריורית כי "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים ל ב, ד) אם הוא מצווה: קח את בנך והעלהו לעולה, הרי שבוודאי הדבר הוא טוב (במובן שאולי אינני מסוגל כרגע לתפוס). אבל במסגרת כניעתי המצייתת, מותר לי לנסות להבין. מותר לי לגשש, לשאול, ובסופו של דבר לבקש את יישוב הסתירות.

היכולת הזו של הרב ליכטינשטיין לקבל את שני הצדיים מרשימה אותי במיוחד. הוא אינו טוען לעליונות של המוסר אלא לעליונות הציווי האלוקי, אבל מצד שני אינו מצפה שההשמעות לציווי האלוקי יגרום לאנשים לזנוח את התהיות שלהם. הוא נוכן לתת לעצמו ולתלמידיו לנסח את הקושיות שלהם על העולם הדתי ומוסריותו למרות הבעיות החינוכיות שיש בכך, ולדעת שבסוף, אחרי התהיות והלימוד עליהם להכריע לטובת הקב"ה.

באותו אופן הוא מציע בהמשך לתת משקל חינוכי חזק לשני הצדדים, מתוך אמון ביכולת ההתמודדות של האנשים. אין לזנוח את החינוך למוסריות יחד עם חינוך חזק ליראת שמיים, ושני הצדדים הללו כאחד צריכים להיעשות כחלק מהמסר הפנימי החינוכי שניתן על ידי אנשים דתיים. לא ייתכן שתלמידים דתיים ילמדו רק על מצוות כגון תפילין ומזוזה והחינוך למוסר יבוא להם מן החוץ.

במקום אחר בספר הרב ליכטינשטיין מתאר את הפער שיכול להיווצר בין החינוך הפשוט למובריות לבין החינוך ללימוד תורה.

כמה שנים לאחר שעלינו ארצה, התהלכתי עם בני משפחתי בשכונת בית ישראל בירושלים, שכונה שברובה סמטאות צרות. הגענו לפינת רחוב שבה סוחר אחד נתקע עם רכבו, התלבטנו כיצד לעזור לו; זה היה מקרה ברור של חיוב פריקה וטעינה. היו שם כמה נערים מהשכונה, בני עשר או אחת עשרה , אם לשפוט על פי חזותם , הם ראו שהנהג לא חבש כיפה . מיד התחילו לפלפל, בהתבססם על הגמרא בפסחים אם כן או לא לעזור לו . הם אמרו, "אם הוא גלוי ראש , מן הסתם אינו מפריש תרומות ומעשרות, ואם כן חשוד הוא על הטבל…" באותה עת כתבתי למורי ורבי הרב סולוביצ'יק ז"ל , וסיפרתי לו על האירוע. סיימתי בהערה, שנערים ממחננו לא היו מכירים את הגמרא בגיל זה, אבל הם היו עוזרים לו . תחושתי אז הייתה : מדועלמען ה' אנחנו חייבים לעמוד בפני הבחירה הזאת? האם בלתי אפשרי למצוא בחורים שהיו עוזרים לו וגם מכירים את הגמרא? האם הכרח הוא לבחור? אני מקווה ומאמין שלא. אבל אם יכפו עליי את הבחירה, אין לי ספק לאיזה צד הייתי נאמן: הייתי מעדיף שידעו פחות גמרא ושיגישו עזרה.

גם בדברים יפים אלו ניתן לראות את המורכבות הגדולה של תורתו.

לימוד תורה

נושא אחר שהפתיע אותי בספר היה היחס ללימוד תורה. גם כאן דבריו של הרב מורכבי ומפתיעים. מצד אחד הוא אינו חושב שכל אדם חייב לשבת באוהלה של תורה כל ימיו.הוא מצטט ראשונים שמבינים את יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כאומרים שדרך ארץ היא העיקר והתורה מצטרפת אליה. דברים אלו מתאימים לראש ישיבה שלא הנחה את תלמידיו להישאר כולם בישיבה ושאינו רואה בתלמידים שפרושים על כל תחומי החיים ככישלון.images

ואולם, התביעה שלו לעיסוק בתורה גם מאנשים אלו היא גדולה מאוד. גם אנשים כאלו חייבים שתורתם תהייה קבע במובן הזה שהיא תהייה עיסוק מתמיד ומשמעותי בחייהם.

לפני שנים מספר, שוחחתי עם אדם שהיה קשור לתנועה חברתית דתית כאן בארץ. הוא אמר לי שבקהילות שלהם, המטרה היא שבעלי בתים ילמדו משניות. אמרתי לו, "אולי אני מוכן לקבל שבסופו של דבר, בפועלבעלי בתים לומדים משניות. ייתכן שזו רמתם של האנשים, ואינם מסוגלים להרבה יותר מזה. אבל שזו תהיה המטרה, הגבול העליון? האם לזה שואפים?".

העיסוק בלימוד תורה צריך להיות ברמה כזו שבה גם אנשים עובדים יחיו את לימודם כמאבק והתקדמות, כיצירה שאינה פוסקת. היא אמורה להטריד אותם ולהפוך להיות דבר שהם לא יכולים לוותר עליו.

אולם, בכל הקשור לתלמוד תורה, התביעה מן האדם הפשוט היא באמת לעשות את התורה חלק קבוע מעצמיותו. הוא אינו יכול ללכת לשיעור ולחשוב, 'יפה, אני אלך לשיעור, זו תהיה חוויה מהנה, המרצה מוכשר, איהנה, אחכים, ואלך הביתה.' אין להתייחס לתורה כמו שמתייחסים להליכה לתאטרון.

הנאות החיים
לסיום, אני מבקש לצטט עוד קטע אחד שזעזע אותי בשעתו וגרם לי לתהות על הנאות רבות בחיי. הרב ליכטנשטיין וודאי אינו נתפס כסגפן, אלא כאיש העולם הגדול. אולם בספר הוא מבקש לשים גבול לעיסוק בעולם הזה. אמנם, הדוגמא שהוא מביא אינה נוגעת כל כך אלי, אולם איני בטוח שאני עומד בסטנדרט המובע בה.

אין פגם בכך שאדם רוצה ליהנות מארוחה טובה. אבל מדורי ביקורת המסעדות בעיתונים הם בעיניי מוקצים מחמת מיאוס. אדם בעל רגישות מוסרית איננו מסוגל לקרוא את הטורים האלה. לעתים אפשר לראות בעיתון דיון מעמיק ביתרונות של חברת תעופה אחת על פני חברתה מבחינת רמת המזון: כאן האוכל היה מבושל מדי, ושם לא מספיק מבושל; הירקות היו טריים מדי או לא טריים מספיק. מדהים שאדם ישקיע מידה כזאת של זמן, מאמץ ואנרגיה בשאלות הללו, ועוד ייצא מתוך הנחה שגם קוראיו יעשו כן  כאשר כל המטרה היא בירור טיב האוכל שבו תיתקל אם במקרה תטוס. איך אפשר לייחס כזו חשיבות להבלים כאלה ?

האמנם ברור לנו שאדם בעל רגישות מוסרית לא יוכל לקרוא קטע שכזה?

אבידה גדולה איבדנו. נשתדל כולנו לנסות לשפר את עולמנו הרוחני והמעשי כדי להקטין במעט את האבידה.

אם נהניתם לקרוא את הפוסט, אני מאוד אשמח אם תוכלו לשתף אותו בעזרת לחיצה על כפתורי השיתוף שנמצאים מתחת לפוסט. תודה.

מודעות פרסומת

כתוב את תגובתך כאן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s