חמץ שנאפה אחרי הפסח – חומרא שלא במקומה


ההחמרה שלא לאכול מחמץ שנמכר במכירת חמץ מבוססת על דברי הגר"א במעשה רב. הגר"א נהג שלא לאכול מחמץ שנמכר לגוי ונשאר בבית. היהודי אלא רק מחמץ שהיה לחלוטין ברשותו של הגוי בפסח ונקנה ממנו אחר כך.
לדעתי, היום השתנתה המציאות ולכן לא ראוי לנהוג בחומרא זו של הגר"א. מי שנוהג בחומרא זו היום עושה דין אחד לעצמו ודין אחד לבעלי העסקים, ולכן זו חומרא שאינה ראויה.

אנא עזרו לנו לפרסם את הבלוג, על ידי הפצתו ברשתות החברתיות.

בשנים האחרונות חומרא זו תופסת פופולריות עצומה, וישנם מוצרים רבים עם הכיתוב "נאפה אחרי הפסח" או "נטחן אחרי הפסח" (יש רבים שטוענים שיש בנושא זה רמאויות רבות ולכן יש סיכוי שדווקא במוצרים אלו יש בעיה של חמץ שעבר עליו הפסח – איני יודע מהי המציאות לאשורה).
בזמנו של הגר"א לא היה קושי משמעותי לדאוג לכך שלא יישאר חמץ בידי יהודי בפסח. מי שלא הצליח לסיים את חמצו עד לפסח יכל לדאוג ולמכור את החמץ לגוי מזדמן ולאוג לקנות חמץ אחר אחר הפסח. המצוקה של מוכרי החמץ לא הייתה גדולה ולכן ייתכן מאוד שרבים חשבו שלא ראוי להסתמך על מכירת החמץ.‏הורד (6)
העולם המודרני לא מאפשר לחנויות גדולות להסתדר ללא מכירת חמץ. היכלות של בעלי עסקים גדולים לדאוג שלא יישאר שידם חמץ לפני פסח כמעט ולא קיימת. היכולת להעביר את כל החמץ פיסית לידי גוי ולחפש לקנות אותו מחדש אחרי הפסח היא לא רלוונטית בסכומים העצומים של המצרכים שיש ביד הרשתות הגדולות. האם רשת שופרסל יכולה למצוא סוחר מספיק גדול שירצה לקנות באופן ממשי את כל החמץ שברשותה ואחרי פסח למצוא סוחרים שיוכלו לעזור לה לקנות מחדש חמץ? ואפילו אם יקומו חברות של נוכרים שזה יהיה עניינן ברור שהדבר יהיה כרוך בהפסדים עצומים.
יתרה מזאת, אם החנויות ידאגו שלא יהיה להן חמץ בפסח הרי שמחסור גדול בחמץ יורגש בתקופה שלפני פסח ואחריה. הרבה מדברי המזון בעולם המודרני מחזיקים לחודשים רבים וייתכן שאפילו לשנים רבות. דגני הבוקר שאדם קונה במכולת שלו יוצרו פעמים רבות לפני כשנה שלנה. אם השוק כולו היה מנסה להיפטר מן החמץ ומתחיל לייצר אותו מחדש היה עובר זמן רב עד שהמלאי היה מתמלא ועד אז היה מורגש מחסור גדול מאוד בשוק, והיה לבעלי המפעלים הפסד אסטרונומי.
נדמה לי שאין היום אף פוסק בעל שיעור קומה שיגיד לבעל מפעל שאסור להסתמך על מכירת החמץ ואפילו לא יהיה מי שימליץ לאותו בעל מפעל שלא לסמוך על הקולא. כמדומני שכל הפוסקים בהבינם את חוסר היכולת להיפטר מהחמץ יגידו לכל בעל מפעל גדול שהקולא במכירת החמץ מספיק מבוססת והוא רשאי להסתמך עליה.
עד כאן הסברתי מדוע בעלי המפעל יכולים לסמוך על מכירת חמץ, אבל מדוע שאני כצרכן שאין לי את המצוקה הזו לא אחמיר על עצמי שלא לצרוך חמץ שנמכר?
נדמה לי שפסיקה צריכה להיות כללית, ולא יכול להיות שנפסוק פסק אחד לבעלי המפעלים ופסק אחר לציבור הקונים. כאשר מדובר על מצוקה מקומית של אדם אני יכול להבין מדוע יקלו לו, ולא ירחיבו את הקולא לאנשים אחרים, אבל כאשר מדובר בבעיה מובנית ציבורית ואנחנו מתירים לבעלי המפעל הגדול את המכירה לא ייתכן שנאמר לצרכנים שלו להחמיר.
האם יעלה על הדעת שהסופרים יעשו מכירת חמץ והקונים שלהם לא יסתמכו עליה, וממילא המכירה לא תועיל?
בעולם הצרכני מקובל שהצרכנים יכולים לעשות את החשבון שלהם בלבד ללא התחשבות במייצרים. קביעת מדיניות הלכתית היא לא עולם צרכני קפיטליסטי ועליה לקחת בחשבון את הצרכים הרחבים של החברה.
הדברים חריפים הרבה יותר בגלל ההבדל ההלכתי שיש בין האיסורים של המוכרים לבין האיסור של הלקוחות. חנויות ובעלי מפעל שמוכרים חמץ עומדים בפני בעיה גדולה של איסור דאורייתא של בעל ייראה ובל יימצא, בעוד שהצרכנים עומדים בפני בעיה דרבנן של חמץ שעבר עליו הפסח.
יתרה מזאת, כל האיסור של חמץ שעבר עליו הפסח נועד למנוע מצב שאדם יחזיק ברשותו חמץ בפסח. במקרה של מכירה של חנויות, אנחנו חושבים שהמכירה ראויה ולכן לא נכון להפעיל במקרה הזה את הקנס ולא לאכול את החמץ שנמכר.
מי שרוצה להמשיך ולהחזיק בחומרתו של הגר"א יימנע שלאכול מחמץ של אדם פרטי שנמכר בפסח, כי במקרה הזה, המכירה לא הייתה מחויבת המציאות.
במאמר מוסגר נעיר שהדברים דומים לגבי השמיטה. מי שרוצה להחמיר ולא לסמוך על היתר המכירה יכול לעשות זאת לדעתי, רק אם הוא היה מוכן לומר גם לכל החקלאים שעדיף שלא יסמכו על היתר זה. גם במקרה של השמיטה האיסור של הצרכנים הוא זניח (אין בעיה של שמור ונעבד, והבעיה היא של מסייע או בעיה של ספיחין דרבנן במקרים מסוימים) לעומת בעיית החקלאי שעומד מול איסורי דאורייתא.

אם נהניתם לקרוא את הפוסט, אני מאוד אשמח אם תוכלו לשתף אותו בעזרת לחיצה על כפתורי השיתוף שנמצאים מתחת לפוסט. תודה.

Advertisements

17 מחשבות על “חמץ שנאפה אחרי הפסח – חומרא שלא במקומה

  1. אין איסור למכור חמץ שנמכר
    אבל בשעתו היהו כמה יחידים שהקפידו לא לקנות
    מאפיית יהודה הייתה דואגת למכור מיד לאחר הפסח עוגיות שנאפו לאחר הפסח וכן קמח שנטחן לאחר הפסח
    כל זה היה ליחידם ולקבוצות קטנות

    עד שקמה בעלזא והיא הייתה צריכה למכור לציבור דברים בכדי שהציבור יקנו ממנה, כי רוב הציבור הצעלם למרי ממנה
    ואז הם הופיעו ביום אחד לאחר הפסח והודיעו שאצלם הכל מקמח חדש וכו'
    והצליחו להכניס לציבור ואפילו לרחוקים שלאכול מחמץ שנמכר הוא יותר גרוע מכל איסורים שבתורה
    אנשים שלא הקפידו לא על בשר מהודר ולא על שאר מהודרים הקפידו על זה בלא שידעו מה חומרת האיסור שבדבר

  2. תעניין אותך תשובה של הרב רא"ם הכהן בשו"ת שלו (בדי הארון) שכתב בחריפות בדומה לך (אמנם הוספת כאן כמה נימוקים מעניינים מהזווית הכלכלית)

  3. אני תמה עליך, אתה החלטת שזו חומרא בעלמא ומכאן יצאת לתקוף את המקפידים על חמץ שנוצר לאחר הפסח. אך זאת מניין לך, ומי אמר לך שזו חומרא בעלמא, עד כדי שאתה קורא לה חומרא של שטות.
    אם תראה את המאמר של הרב רא"ם תראה שזה לא פשוט, שים לב כיצד התגלגל ההיתר והורחב מדור לדור בגלל הבעיות הכלכליות. אולם, ישנם צרכנים שלא סומכים כלל על מכירה שכזו, ומבחינתם זה הוא עיקר הדין ולא חומרא של הגר"א. [וכנ"ל ההערמות בשביעית ובריבית] לכן, טוב עושים ההכשרים שנותנים גם לצרכנים אלו בחירה לשמור על ההלכה מבחינתם, אף על פי שמבחינתך המכירה מועילה.
    וכמו שאתה מכבד את חומרת האשכנזים לא לאכול קטניות בפסח, אע"פ שהיא באמת חומרא בעלמא, וללא כל מקור ברור, כ"ש שאתה צריך לכבד את הצרכנים שאינם סומכים על המכירה, ומבחינתם זה עיקר הדין.

    כל זה כמובן נוגע לחמץ גמור, אך לגבי תערובת חמץ [שהם רוב מוצרי החמץ] גם ללא מכירה הם מותרים לאחר הפסח, כיוון שלא גזרו חכמים על תערובת חמץ כלל.

  4. חיים. איני מכיר אף פוסק שמורה לחנויות גדולות ולבעלי מפעלים שלא לסמוך על המכירה.
    איני מבין – איך ייתכן שבאיסורי דאורייתא תהיה הסכמה כללית להקל, ואילו איסורי דרבנן שנגזרים מאותה בעיה יהיה רבים שיחמירו.

  5. אחזור שוב,

    יש איסור בל יראה, ניתן למכור לגוי כפי שנאמר בתוספתא ופירשה בבה"ג כי מדובר במכירה אמיתית. בגלל האילוצים הכלכלים התירו הפוסקים יותר, אולם זה נעשה מחמת ההכרח ובדלא אפשר שאני. זו קולא גדולה, ואדם שאינו סומך על הקולא לא תוכל לקרוא לו "מחמיר".
    לעומת זו, קטניות בפסח זו חומרא אמיתית, ואפילו חומרא בעלמא ללא מקור כלל, אך שם אתה מכבד. לכן כבד גם את אלו שאינם סומכים על קולא. הם לא מחמירים, הם סך הכל לא מקילים.

    כתבת "איני מבין – איך ייתכן שבאיסורי דאורייתא תהיה הסכמה כללית להקל, ואילו איסורי דרבנן שנגזרים מאותה בעיה יהיה רבים שיחמירו".
    אין הסכמה כללית להקל, ואכן אילו שאינם מקילים במכירה, סוברים שאין היא מצילה מאיסור בל יראה דאורייתא.
    זה שאינך מכיר פוסק שאוסר את המכירה לבעלי חנויות וכו' זה מחמת שלא אפשר. ואמנם ישנם שאינם מקלים ודורשים מכירה אמיתית. אלא שבציבור התקבעה הקולא במכירה והחומרא בקטניות, ולכן העולם נראה לך הפוך.

  6. אנסה שוב להסביר.
    לא ייתכן שבאותו נושא נאמר שלבעלי החנויות מותר כי זה לא אפשר ולצרכנים נגיד לא לקנות כי יש אפשרות אחרת. התשובה צריכה להיות מערכתית. קטניות שייכות לנושא אחר לגמרי ואיני מבין את שייכותם.

  7. יתירה מזאת.
    הבעיה בחמץ שעבר עליו הפסח היא כידוע איננה בעצם הדבר. הרי אין חפצא של חמץ אחרי פסח כשם שאין חפצא של סוכה אחרי סוכות. ההגדרה כפי שהובאה בפוסקים במקור היא קנס. שקנסו לא לאכול את החמץ הזה הגם שאין בו כל חלות איסור, בכדי שלא יבואו להשאיר את החמץ ויעברו בימות החג על איסור, והרחיבו את זה גם למכירת חמץ.
    אך היכא שהתירו למכור, היעלה על הדעת שיד ימין תתיר ויד שמאל תקנוס?

  8. אנחנו התחלנו לקנות רק מחמץ שנאפה לאחר הפסח רק בחנויות חרדיות שבם היו שני שטרי מכירת חמץ של הרבנות ושל הבד"ץ ולכן לא הייתה תוקף למכירה. למזלנו כרגע אנחנו גרים בסביבה שיש בה רמי לוי ואין צורך להכנס לרשתות חרדיות….
    זהו סופם של חומרות שהן מכשילות את המחמירים בהם ללא צורך!

  9. לא מבין מה אתם שחים.

    מי שמקיל לסמוך על המכירה יכול לצרוך את החמץ הנמכר לאחר הפסח. אך מי שאינו מקיל לסמוך על המכירה, אינו יכול לצרוך את החמץ המכור משום חמץ שעבר עליו הפסח. ואין כל יד אחת מתירה ויד אחרת קונסת.
    הכשרויות המוכרות מאשרות למכור את החמץ הנמכר ככשר לאחר הפסח. אלא, שישנם שאינם מקלים לסמוך על המכירה, והם צורכים רק חמץ גמור שנתחמץ לאחר הפסח. הם לא מחמירים אלא אינם מקילים. וכל שכן אינם עושים מעשה שטות.

    את הקטניות הזכרתי, כי אתה מתייחס באופן חיובי לחומרה שאין לה כל מקור וטעם ברור, אך למי שאינו מקיל ונצמד לשורת הדין אתה קורא "מחמיר" ועוד חומרה של שטות ???

    אני מתפלא שאינך מבין את מופרכות דבריך.

    • חיים.
      אנסה להסביר פעם אחרונה ואם לא נצליח להבין זה את זה ניפרד כך.
      הבעיה המטרידה אותי שאפשרות לא לסמוך על היתר מכירת חמץ היא שאיני מכיר אנשים שהם בעלי מפעלים גדולים לייצור חמץ או בעלי חנויות גדולות שמחמירים בכך.
      הקושי שלי הוא בכך שסביב אותו איסור יש פסיקה ברורה וחד משמעית להקל לבעלי חנויות ומאידך, הוראה לציבור הרחב להחמיר.

  10. חבל שאינך מבין את ההבדל שבין שעת הדחק ללכתחילה, ובין הציבור המקילים ובין הציבור שאינם מקילים.
    ואגב, לא השבת לטענותיי כלל.

    וכאן אמנם ניפרד, רק אסיים שברוך ה' בשנים האחרונות חלה התעוררות בנושא הן של הבדצי"ם הן של הציבור [וכל הכבוד לבד"צ בעלזא שהיה הנחשון] ורבים רבים כבר אינם מקילים בקולות מופלגות של שעת הדחק, והולכים אחר שורת הדין.
    ואם אתה מתעקש משום מה לקרוא להם "מחמירים" ועוד חומרה של שטות – תהנה מזה.

כתוב את תגובתך כאן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s